הפעל עצור
  • 1
  • 2
  • 3

מלכודת אכזרית וישועה בלתי צפויה
"חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, נראים כערבים בלב הכפר הערבי, לא האמנתי למראה עיני , הם הכניסו אותי פנימה, רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי אל תדאגי".
סיפורה המצמרר של מירי


"הייתי בת 12 כשנודע לי שאבא הוא בעצם לא אבא שלי. גרנו בצפת והרבה חברות לא היו לי.המשבר היה קשה מאוד עבורי. בבית התחילו מתחים ומריבות והייתי בורחת מהבית מתי שרק יכולתי.

כשפגשתי אותו הוא הציג את עצמו כ'משה'

לקח זמן עד שהסתבר שמשה הוא בעצם מוסא...

מירי משתתקת, בוהה באוויר. עצב גדול נסוך על פניה כשהיא ממשיכה לשחזר את התקופה ההיא.

"לפתע הכול השתנה, הרגשתי כאילו זה בן אדם אחר. הפכתי לשפחה. הייתי סופגת השפלות ביזיונות ומכות על כל דבר קטן.

"עברה שנה. ואני כבר לקראת לידה, מוכה, פצועה וכואבת אבל עדיין ידעתי שלמרות הכול, היחיד שדואג לי ונותן לי קורת גג ומזון, הוא מוסא.

"יום אחד, כשכבר הרגשתי שאיני מסוגלת עוד, ברחתי מהבית ללא נעליים לרגלי. הוא כמובן הצליח לתפוס אותי מהר מאוד ובדיעבד רק התחרטתי על ניסיון הבריחה הכושל הזה. מאז הסבל שלי רק גדל. הוא וחבריו היו מטיחים לעברי: 'יהודיה ארורה'. במהלך כל אותה תקופה הייתי כלואה וחוויתי סבל יומיומי.

 כשבוע לפני הלידה הוא נעלם. כשרציתי להשתחרר מבית החולים, הודיעה לי העובדת הסוציאלית כי היא איננה יכולה לשחרר נערה בת 16 עם תינוק ללא שום מקור מחיה וקורת גג. מוסא הגיע לפתע מאי-שם ואמר שנלך לדירת הוריו וכך תהיה לי קורת גג ופרנסה. רק אז הסכימו לשחרר אותי עם הילדה.

עברנו לדירת הוריו, שם הפכתי לשפחת החמולה כולה...

"שבועיים אחרי הלידה שוב חזרו אלי כל הסבל וההשפלה. אמו מעולם לא ניסתה לצאת להגנתי. כששאלתי אותה פעם מדוע, היא השיבה: "אני לא מתערבת". במשך שנה וחצי המשכתי לסבול. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. ידעתי שאולי אצליח יום אחד להימלט, אך מה יהיה עם בתי? היא תגדל כילדה מוסלמית? לא הסכמתי לכך בשום אופן, אבל לא ראיתי שום מוצא מהמלכודת האכזרית שאליה נקלעתי.

הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי. מישהו העביר לי מספר טלפון של בחור בשם הראל חצרוני. "הוא יעזור לך", לחש לי אותו מציל שלמענו לא אחשוף את זהותו.

כשהצלחתי ליצור קשר, התברר שמדובר במפקד יחידתהחילוץ של יד לאחים. הוא היה נחוש. הוא אמר לי: 'אל תדאגי, את תצאי עם הילדה'. הוא היה כל כך אכפתי, פרצתי בבכי, סוף סוף למישהו אכפת ממני...

לאחר כשלושה ימים קיבלתי לפתע טלפון. הראל היה על הקו. חשבתי שאני חולמת. "קחי את הילדה וצאי לרחוב" - הוא פקד. 'מה?', נזעקתי. 'איך? מתי? ומה יקרה עם מוסא יראה אותנו פתאום?'... הראל היה שלו ובטוח אך גם סמכותי. 'קחי את הילדה וצאי!'.

"חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, בלב הכפר הערבי, מחופשים לערבים. לא האמנתי למראה עיני. הם הכניסו אותי לרכב פנימה, רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי: 'אל תדאגי, אנחנו יודעים איפה מוסא, הוא לא עוקב אחרייך כרגע'. נסענו כשלוש דקות בתוך הכפר, הזמן היה בעיני כנצח... ממכשיר הקשר בקעה הודעה: 'הוא עדיין במגרש הכדורסל, הכל בסדר'... הראל הקשיב וחייך.

"לפתע נזכרתי ששכחתי את בקבוק המטרנה על השולחן, הכנתי לילדה את האוכל ומרוב בהילות שכחתי אותו. נבהלתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי שבדיוק בעוד דקה, אראה שכל דאגותיי לשווא.

"כשהגענו לכביש הראשי מחוץ לכפר, נעצרנו על-ידי מכונית שחנתה בצד הדרך. ציפורה, מלווה בכמה מתנדבות, מלאכיות משמים, יצאו אלי עם מטרנה, בקבוק, מוצץ, בגדים. וכל מה שרק יכולתי לחלום עליו! התנפלתי עליהן וחיבקתי אותן, אחת אחת. הרגשתי מאושרת, נולדתי מחדש.

בלידה הבאה כבר ליוו אותי המתנדבות שהפכו בינתיים לחברות היקרות לי מכל".

תהליך השיקום היה ארוך אך בסופו גרה היום מירי בדירה משלה בצפון הארץ.

היא מתבוננת בהילה בת החמש ובתקווה בת השלוש וחצי, מאמצת אותן אל ליבה ומבטיחה: "הן יהיו בנות יהודיות מאושרות. הן הבנות שלי ושל יד לאחים"...

הדפסשלח לחבר

עוד סיפורי הצלה מטמיעה

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד
יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי - טל: 03-6154100