מצאתי בית - סיפור אישי חן ל.(שם בדוי)

הלב שלי דופק חזק. אני לא רגועה.

       

  


הידיים אוחזות בתיקיית קרטון; העיניים בוהות בשמי הרשום עליה.
והלב דופק חזק.
מה אמצא בפנים? מה מצפה לי שם?
האם מצפה לי שם, סוף סוף, בית?
הרבה שנים חלמתי על הרגע הזה, שבו אגלה את האמת על עצמי. שבו אגלה מי הם בני משפחתי, מי היא אמי האמיתית?
ועכשיו, הגעתי לגיל 20.

 

אני נזכרת בכל ההתלבטויות שהיו לי על השאלה אם לפתוח את תיק האימוץ או לא. כמה שאלות ומחשבות היו לי על כך בזמן האחרון, ולא היה לי עם מי להתייעץ, את מי לשתף... אולי אתאכזב? מה אגלה על עצמי? על המשפחה שלי? האם אצליח ליצור איתם קשר? האם הם יאהבו אותי?
החלטתי להיות אמיצה ולפתוח את התיק, הנה קיבלתי אותו לידיי, ועכשיו ברגע הגורלי הזה אני שוב מתלבטת...
אני מתיישבת על כסא צדדי, מנסה לנשום עמוק. כל חיי עוברים לי בראש ברגעים המותחים האלה, ואני לא מעיזה לפתוח.
כמה תחנות עברתי בחיי, בכמה מקומות חייתי... אבל באף אחד מהם לא מצאתי בית.
ומה יקרה עכשיו?


תחנה ראשונה- אומנה
הייתי ילדה ממש ממש קטנה כש"הוציאו אותי מהבית". אני לא זוכרת את זה. לא זוכרת את אמא... את אבא... אחים... אחיות... שום דבר.
מאז שהוציאו אותי מהבית, תמיד שאלתי את עצמי למה עשו את זה. למה ניתקו אותי מאמא שלי? מהמשפחה שלי? למה החליטו להשאיר אותי בודדה בעולם?
אולי עכשיו אמצא את התשובה...
אבל אז, כשעוד הייתי פעוטה, לא חשבו כנראה שכך יתגלגל הסיפור. לא חשבו שאשאר לבדי. הוציאו אותי מהבית והעבירו אותי למשפחה אומנת. זה מן סידור זמני כזה, שאומר שמשפחה לוקחת אותי לזמן מוגבל, עד שהמשפחה האמיתית שלי תחזור לתפקד ותוכל שוב לטפל בי.
אבל זה לא קרה.


 

תחנה שניה- אימוץ
כשהייתי בת חמש, כבר הכריזו עלי "ברת אימוץ": בית המשפט החליט שהמשפחה שלקחה אותי כסידור זמני, יכלה עכשיו לאמץ אותי. בית המשפט החליט שלא אגדל עם אמא שלי, ולא אפגוש אותה עד שאהיה גדולה, ואוכל לפתוח את תיק האימוץ. האימוץ הזה היה הכרזה: מעכשיו זה הבית שלי, וזאת המשפחה שלי, ולכאן אני שייכת. וזהו, זה סופי.
כך חשבתי, לפחות. אולי עכשיו סוף סוף הגעתי למקום שלי, אולי עכשיו אמצא מנוחה.
אבל...
בני המשפחה המאמצת שלי היו אנשים טובים, והם עשו הרבה מאמצים לגדל אותי. היום אני יודעת להגיד שהייתי ילדה מאוד קשה. עשיתי להם לא מעט צרות.
רבתי איתם... צעקתי, השתוללתי... לא רציתי ללמוד, לא רציתי להתנהג יפה.
היום אני גם יודעת להגיד למה.

 

מאז שאני זוכרת את עצמי, סבלתי מתקיפות בתוך אותה משפחה. בתוך אותו בית, שהיה אמור להיות הבית שלי.
המוגן. המגונן. הבטוח.
אבל לא הייתי בטוחה ומוגנת שם. אחד הילדים האחרים מאותו בית, נהג לתקוף אותי שוב ושוב.
אף אחד לא ידע... אף אחד לא שמע.
אני בעצמי הייתי כל כך קטנה, ולא הבנתי... לא הבנתי שזה לא בסדר, לא הבנתי שפוגעים בי, רק ידעתי שלא טוב לי, שלא נעים לי, שאני לא רוצה להיות שם, ועשיתי כל מה שילדה יכולה לעשות כדי להראות את זה: התנהגתי בצורה פרועה.
אבל ההתנהגות שלי לא גרמה למשפחה המאמצת להבין שלא טוב לי.
היא גרמה להם לסבול.
היא גרמה להם להתייאש ממני.
ובסוף, היא גרמה להם לוותר עלי ועל האימוץ.


 

תחנה שלישית- מוסדות
כשהם ויתרו עלי סופית, כבר הייתי נערה. מעכשיו, מי שהייתה אחראית עלי, זו המדינה.
לבד, בלי משפחה, בלי בית, נערה צעירה בודדה בעולם... נדדתי אל המוסד שהיה מוכן לקבל אותי.
למוסד הזה הגיעו נערות נוספות במצבי. שם כבר לא הייתי בודדה- היו עוד נערות כמוני, נערות שהבינו אותי, נערות שגם הן עברו כל מיני תחנות בחיים.
שם נחשפתי לעולם חדש.
סמים. סיגריות. אלכוהול. אלימות.
העולם החדש הזה היה מרתק. הוא נתן לי לשכוח את כל הצרות ולהרגיש, סוף סוף, טוב עם עצמי... הוא נתן לי להרגיש חופשיה, משוחררת, שמחה, אהובה, הוא נתן לי לשכוח שאין לי אף אחד בעולם, שאין לי סיכוי בעצם.
התמכרתי לעולם של אשליות.

 

ברגעים שבהם הייתי חושבת בצלילות, היה פשוט קשה מדי. נכון, הייתי במקום מוגן שניסה לשמור עלי (ושוב לא הצליח), הייתי במקום שהיו בו גם אנשים שהיה אכפת להם ממני באמת, אבל זה לא היה בית. התחלתי להבין שכנראה, לעולם לא יהיה לי בית. התגעגעתי לחיבוק ונשיקה של אמא, להניח את הראש על כתף רחבה של אבא, אפילו שאף פעם לא עשיתי את הדברים האלה. רציתי שמישהו אחר ישמור עלי, כי אני לא הצלחתי לשמור על עצמי.
המחשבות על העתיד היו אפילו גרועות יותר. מה מצפה לי? איזה מן עתיד יכול להיות לנערה עזובה כמוני? אף אחד לא ידאג לי, לא יהיה לי איפה לחיות, אני תמיד אשאר בודדה ועזובה וחסרת כל.
איך אפשר להישאר עם מחשבות כאלה? עדיף להתמכר לעולם קסום בלי דאגות...
ככה חלף הזמן, ואני נדדתי ממוסד למוסד, כשההתמכרות הולכת איתי, ותמיד סביבי נערות מעולמות שאף אחד במדינה לא אוהב לראות או להכיר: נערות בלי בית, נערות מהרחוב, מעולם הפשע...
ושם המשכתי לגדול.


 

תחנה רביעית- פותחת את העבר
עברו השנים, הגעתי לגיל 20 ועוד לא מצאתי לי בית...
אני חיה מפה לשם, וחולמת על משפחה... על חיבוק... על חום ואהבה...
על מקום מוגן ובטוח שאף פעם לא היה לי... וכנראה שגם לא יהיה.
בידיי נמצא כעת תיק האימוץ שלי, ובתוכו כל הפרטים על חיי הקודמים. על החיים שאני לא זוכרת.
על משפחה שהוציאו אותי ממנה בכוח, ואולי בכך מנעו ממני לחיות עם אמא ואבא משלי, שידאגו לי...
אולי בכך שלחו אותי לחיים של סבל, של פגיעה, של התמכרות, של נדודים...
אולי הייתי יכולה להיות ילדה רגילה ושמחה שחיה בבית שלה?
למה? למה עשו לי את זה?

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חייבת להודות שיש בי קצת כעס מצד אחד, על אלה שהחליטו לקחת אותי מהבית שלי, וקצת חשש מצד שני, שאולי אגלה שההוצאה מהבית הייתה בעצם מוצדקת... אני מנסה לחזק את הצד הכועס, כי האפשרות השנייה היא הגרועה מביניהן. מנסה למצוא מי אשם בכל הרע שהיה לי בחיים. החשש בכל זאת לא עוזב אותי...
בפנים אני נקרעת, רוצה לדעת את האמת אבל מפחדת, ובסוף אני נושמת עמוק ומחליטה: אני רוצה להכיר את אמא שלי. את אבא שלי. את המשפחה שלי.
זהו, זאת ההזדמנות שלי.
אני פותחת.
בפנים חיכו לי הפרטים... חיכו לי בסבלנות כל החיים. אני מתרגשת. לוקח לי רגע להבין שהעיניים שלי דומעות, האותיות רועדות מולי ואני לא מצליחה לקרוא...
אני נושמת שוב עמוק. מנגבת את הדמעות וקוראת.
יש לי אמא.
יש לי אבא.
הם גרושים.
זאת הסיבה שהוציאו אותי מהבית? לא יכול להיות.
יש לי אחיות. ודודות... ודודים... ובנות דודות...
יש לי משפחה.
השאלה המציקה, "למה???", נשכחת ממני. אני ממהרת לרשום לי את הפרטים, את הכתובות, ומתחילה לארגן את הרגע הגדול בחיי: מפגש משפחתי.


 

       

 

 

 

תחנה חמישית- אכזבות ותקוות
"הלו?... זאת אני, חן... הלו? אמא?"
דמעות התרגשות ממלאות את עיני בשיחת הטלפון הראשונה עם אמא שלי.
"חן?" היא שואלת. "חן? איזה חן?" היא לא מאמינה.
"הבת שלך!" נשימה עמוקה, "פתחתי את תיק האימוץ", אני מספרת לה, "רציתי כל כך להכיר אותך..."
אמא שלי התרגשה. כמה מוזר להגיד פתאום את המילים האלה: אמא שלי. אמא.
"הבת שלי", היא מלמלה, "חן, הבת שלי..."
כעבור כמה ימים נסעתי לפגוש אותה ואת אחיותיי. תקווה חדשה צמחה עמוק בתוך הלב שלי, לחיים אחרים, למקום משלי.
לא חשבתי שהמלמולים שלה מוזרים; היא מתרגשת כמוני! שמחתי, והתכוננתי למפגש.
רגע לפני הדפיקה בדלת ביתה, עצרתי שוב מבולבלת.
זה באמת קורה?
זה אמיתי?
בפנים מחכות לי אמי, ואחיותי שבאו במיוחד לפגוש אותי... זה לא חלום! אמרתי לעצמי. קדימה!
דפקתי בדלת נרגשת. היא נפתחה. מאחוריה- שורה של פרצופים מחייכים ונבוכים.
בדיוק כמוני, חשבתי.
הן היו דומות לי וגם לא דומות.
בהתחלה שתקנו במבוכה. אז אמרה אחת: איזה אומץ, לפתוח תיק אימוץ, זה בטח היה קשה.
אמא שלי עדיין לא דיברה ורק הביטה בי בעיניים דומעות.
התיישבתי לידה והתחלתי לספר להן על החששות והתקוות שלי, ולאט לאט נפתחה השיחה והן סיפרו לי על עצמן ועל חייהן.

 

יצאתי משם נסערת. מלאה בערבוב של אכזבה ותקווה.
במפגש גיליתי שלא מהתרגשות אמא שלי מלמלה בטלפון. הייתה לה בעיה נפשית חמורה. זה הבהיל אותי מאוד.
עכשיו הבנתי היטב למה החליט מי שהחליט, שבבית כזה אני לא יכולה לגדול.
מצד שני, אחרי הבהלה הראשונית, נקשרנו מאוד. אמא שלי באמת התרגשה לפגוש אותי, וגם האחיות שלי התרגשו. הבטחתי שהפעם אני נשארת איתן בקשר, אבל הבנתי שגם הפעם, לחיות איתה זה בלתי אפשרי.
עם אבא שלי היה קשה יותר ליצור קשר. הוא לא כל כך התעניין בי. נעלבתי מאוד, אבל החלטתי לוותר.
המשכתי להיות בקשר צמוד עם אמא שלי ואחיותיי מאז שגיליתי אותן מחדש. אמא שלי הייתה מקסימה, למרות הבעיה שלה. לאט לאט הרגשתי שהאחיות שלי הולכות ומתרחקות ממני. ככל שאמא שלי השקיעה בי יותר, ככה הן כעסו עלי יותר. יום אחד הגעתי לבקר, ומחוץ לדלת שמעתי אחת מהן צועקת: "כל השנים חן נעלמה ופתאום היא באה ורק עליה את מדברת, אה? אנחנו כל השנים מטפלות בך ודואגות לך ולא אכפת לך מאיתנו בכלל..."
לא רציתי לשמוע מה אמא שלי תענה. ברחתי משם. מאוחר יותר שלחתי לאמא שלי הודעה שאני לא מרגישה טוב אז לא באתי.
באמת לא הרגשתי טוב. חשבתי שמצאתי משפחה...
אז חשבתי.
"את לבד בעולם", אמרתי לעצמי שוב ושוב, "תביני, את לבד בעולם!"


 

תחנה שישית- יתומה
למרות התקרית הלא נעימה, החלטתי שעל אמא שלי אני לא מוותרת. לא עכשיו. לא ככה. המשכתי לבקר אותה, והתעלמתי מהפרצופים שאחיות שלי עשו כשהן היו שם. כולן היו נשואות לגברים חרדים וניהלו אורח חיים דתי, אבל הגיעו לאמא שלי הרבה, אז כמעט בכל פעם שבאתי- לפחות אחת מהן הייתה. ניסיתי לא לתת לזה להפריע לי.
אחרי חמש שנים, אמא שלי נפטרה.
חמש שנים אחרי שזכיתי להכיר מעט מאהבה של אמא, מעט מהקשר איתה... נותרתי יתומה.
הפעם באמת, הבנתי שזהו- רק אני לעצמי. ניסיתי להסתדר לבד. ניסיתי בכל כוחי. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי שוב נטושה ברחוב, ללא עבודה ובלי מקום להניח בו את הראש בלילה.


 

תחנה שביעית- התחלה חדשה
חבר שמע שאין לי איפה לגור, והציע להכיר לי מישהו. "את יכולה לגור אצלו", הוא אמר, ולקח אותי לבית של אחמד.
"הוא משת"פ", לחש לי החבר באוזן בדרך, "אין לך מה לדאוג. הוא אוהב ישראל ידוע".
נו, חשבתי לעצמי, אם הוא לא אויב, מה אכפת לי? העיקר שלא אצטרך לישון ברחוב.
עברתי לגור אצל אחמד, והרגשתי שהנה, התחלה חדשה פורחת לה פתאום בחיי.
נגמלתי מהסמים, וביני לבין אחמד התפתח קשר רומנטי קסום, רק שהפעם- זה היה קסם בחיים האמיתיים ולא באשליות. היה לי מקום לגור, היה לי בן זוג, הייתה לי אהבה. לא הייתי חייבת לעבוד, ולא חייתי בלחץ שלא יהיה לי ממה לשלם. אחמד דאג לכל.
מהר מאוד נכנסתי להריון. ההריון מילא אותי בהתרגשות עצומה. אחיות שלי, לעומת זאת, שמעו שאני בהריון מערבי שאני חיה איתו והחליטו לנתק איתי את הקשר סופית. הן אף פעם לא אהבו אותי באמת, חשבתי לעצמי, הן רק חיכו להזדמנות שתהיה להן להיפטר ממני.


 

       

 

 

 

תחנה שמינית- אני? אמא?
בשעה טובה, בסימן טוב ובמזל טוב נולד לי בן.
לא ייאמן שאחרי כל מה שעברתי, אני- אמא...
אני מסתכלת על היצור הקטן הזה שלי, ומבטיחה לו בלבי: לך יהיה בית. אתה לעולם לא תצטרך לחוות את כל הקשיים שאני גדלתי איתם.
קראתי לבן שלי מתן. זה מה שהוא: מתנה. מתנה שקיבלתי מבורא עולם.
בבית החולים ישבתי שעות והסתכלתי עליו. על העיניים הקטנות, שרוב הזמן עצומות. מתן ישן, אוגר כוח לחיים שלמים שמתחילים. על האצבעות הדקיקות, על הלחיים החמודות... תינוק קטן שלי... אני מסתכלת עליו, והלב שלי מתרחב. אני רגועה איתו כל כך. כל החיים שלי חיכיתי להרגיש ככה.
אבל המציאות הורודה מתנפצת ברגע שאנחנו חוזרים הביתה מבית החולים. אחמד, שעד עכשיו היה עדין איתי רוב הזמן, פתאום התחיל להרשות לעצמו כל מיני דברים חדשים. מדי פעם הוא היה מכה גם קודם, אבל רק מדי פעם. עכשיו, פתאום, זה קורה כל הזמן. ונוסף לו עוד תחביב: לזרוק עלי חפצים. כל מיני חפצים. כבדים... חדים... הכל.
ואני, אישה צעירה אחרי לידה, הייתי המומה ומבוהלת מהמציאות החדשה הזאת. ניסיתי להרגיע את אחמד. ניסיתי להימנע ממה שיכול לעצבן אותו. שום דבר לא עזר... הוא המשיך, והאלימות הלכה והפכה לקשה יותר.

 

לילה אחד, נסערת כולי, ישבתי מול האינטרנט וגיליתי שיש ארגון שנקרא יד לאחים. לפי כל הסיפורים שם ראיתי שהם עוזרים לחלץ נשים כמוני, אבל מכפרים ערביים. אחרי רגע של תקווה, התמלאתי יאוש: האם הם יסכימו לעזור גם לי אפילו שאנחנו גרים בעיר ולא בכפר?
לחצתי על "צור קשר" וכתבתי להם פנייה מתחננת. התחננתי שיעזרו לי, למרות שאני בעיר, הרי יש לי תינוק קטן ונשבעתי שהוא לא יעבור חיים קשים כמוני!!!
לחצתי על "שלח" והתחלתי להתפלל. האם הפעם מישהו סוף סוף ידאג לי באמת?


 

תחנה תשיעית- מחשבת מסלול מחדש
התפילות שלי נענו: יד לאחים יצרו איתי קשר. הם אפילו סיפרו לי שהם עוזרים להמון בנות שנמצאות גם בערים. הם עוזרים לכל יהודיה שרוצה. רציתי לצעוק, לצרוח: אני רוצה!!! אני כל כך רוצה שמישהו יעזור לי, פעם אחת בחיים!!!
הם הבטיחו שעובדת סוציאלית מאיזור מגוריי תיצור איתי קשר. בינתיים, ברחתי לבית של אחת הדודות שלי. לא יכולתי לסבול יותר את האלימות ואת הפחד- הפחד שיקרה משהו למתן, התינוק הקטן שלי, המתנה שלי, שהיה אז רק בן כמה חודשים.
שוב עוזבת בית, אבל הפעם מבחירה, ואני כבר אחרת: אני אמא.

התחלתי להיפגש עם העו"סית המקסימה. היא כל כך הבינה אותי וזה היה פשוט מרגש; אולי כי אף פעם לא הרגשתי שמבינים אותי, שמאמינים בי ושמנסים באמת לעזור לי להצליח.
בבית הדודה העניינים לא בדיוק הסתדרו. בן הזוג שלה והיא רבו המון, והוא כל הזמן איים שיעיף אותה ואותי מהבית. דיברתי עם העו"סית והסברתי לה שאני לא יכולה להמשיך לחיות כל יום בידיעה שאולי מחר יזרקו אותי לרחוב... העו"סית מיד לאחים פנתה לעו"סית מהרווחה, ויחד הן עזרו לי להגיש בקשה לקבל דירה מהמדינה. שוב חוזרת "המדינה" לחיי, והפעם, נס של ממש, מעניקה לי את מה שכל חיי ייחלתי לו: בית.


 

      

 

 

תחנה עשירית- מצאתי בית
קיבלתי דירת עמידר קטנה וחמודה במצב טוב. מתן ואני עברנו לשם, וסוף סוף הייתי עצמאית ולא תלויה בחסד של אף אחד. בית, למדתי, הוא לא רק ארבעה קירות ותחושת ביטחון ויציבות. בית זאת המשפחה החדשה שלי, שאליה אני מרגישה שייכת.
החלטתי שמתן צריך להישאר איתי בבית כל עוד הוא קטן. בגלל שלא הייתה לי אמא, למדתי כל מה שאני צריכה מהעו"סית מיד לאחים: היא הסבירה לי כמה חשוב לשים תינוק על הבטן, הסבירה לי הכל על הרגלי שינה, תזונה ומשחק של תינוקות... את השאר השלמתי מהלב שלי. לב אוהב של אמא, שלא זכתה לגדול עם אמא.

הייתי עם מתן הרבה בבית, עד שגדל ומצאתי לו מסגרת טובה. העובדת הסוציאלית שלי פשוט לא מתייאשת ממני, וכל פעם מחדש ממשיכה לתמוך בי ולדחוף אותי קדימה. האמת שזה לא ייאמן שמכל האנשים בעולם, דווקא זו שאין לה שום קשר דם איתי, היא גם זו שנשארת איתי לכל אורך הדרך, גם כשאני בעצמי מתייאשת. היא עזרה לי ללמוד שיש לי כוחות ויש לי יכולות, ואני יכולה גם לקום אחרי שאני נופלת. לאט לאט אני מפתחת את חיי החדשים: מנסה להשלים 12 שנות לימוד כדי ללמוד מקצוע, מחדשת קשרים עם חברי ילדות ועם בנות דודות שגרות בסביבה. מדי פעם, בחגים, אני נמצאת גם עם הדודות. אני כמעט לבדי בעולם, אבל יש לי משפחה קטנה: מתן ואני, ומשפחה גדולה: יד לאחים. הפעילויות שהם עושים נותנות לי אוויר לנשימה.
לא קל לי לגדל את מתן לבדי, אבל העו"ס מיד לאחים אומרת שאני אמא טובה וכל פעם אני מפתיעה אותה מחדש בהתמודדויות שלי. מתן גדל לתפארת, והוא ילד מקסים ומתוק.
מצאתי בית, אני והבן שלי, ואני כבר יודעת שלו יהיו חיים אחרים ממה שהיו לי.
אני אלחם על זה בכל הכוח.

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד
יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי - טל: 03-6154100