רגע לפני שהחל את לימודי הכמורה הנער היהודי שהוברח לארץ חגג בר מצווה מרגשת

כיהודי כשר. דוד חוגג את בר המצווה שלו

רות נולדה וגדלה בעיר טולוז שבצרפת למשפחה יהודית מבוססת. ילדותה הייתה מלאה בכל טוב וכבת למשפחה מהמעמד העליון היא נשלחה למוסד לימודים פרטי נחשב שבו, מטבע הדברים, רק תלמידים בודדים היו יהודים וגם עבורם הייתה היהדות חסרת משמעות. זו הייתה הסיבה שאף אחד מבני משפחתה לא נדהם כששמע כי רות נישאה לצעיר בשם ארטוס – בחור נוצרי ממשפחה מוכרת ומבוססת.

כמה שנים לאחר מכן עברו השניים להתגורר בדרום-מערב צרפת, בכפר שקט ומרוחק סמוך לגבול הספרדי, בחפשם אחר מקום שקט שבו יוכלו להעביר את חייהם.

החיים בכפר הקטן היו גן עדן עלי אדמות, אלא שהשקט שהיה מנת חלקם גרם לארטוס להעמיק בנצרות והוא החל לחיות את חייו כקתולי אדוק. הוא ניסה לשכנע את רות להצטרף עמו לכנסיה אחת לשבוע, אולם משזו סירבה בתוקף, הקשר ביניהם הלך והתדרדר במהירות. במסגרת זו, לקח עמו ארטוס את בנם המשותף לכנסיה והודיע לרות כי הוא מתכוון לשלוח אותו לחינוך נוצרי במנזר באזור, כדי שיגדל ויתחנך ככומר. הבן הצעיר שהבין את המשמעות בכה, צרח והתחנן על חייו, אולם הדבר לא הועיל לו. ארטוס היה נחוש להפוך את בנו לאיש דת נוצרי, ויהי מה. תוך שהוא מסנן כי יחנך את היהודי הקטן, הפליא ארטוס בבנו הקטן מכות רצח והסביר לו בדרך הקשה כי עתידו כאיש כמורה אינו נושא שנתון לוויכוח.

זה היה הרגע בו הבינה רות כי היא לא יכולה להמשיך עוד את חייה. בצר לה, וללא שתרגיש שייכת לכל זהות או סממן יהודי, היא החליטה לעלות לארץ עם בנם המשותף, לא לפני שעמדה בקשר עם עורך דין מקומי שנחשף להתעללות שעובר הילד המשותף בידי אביו הנוצרי, במטרה לגנוב את עתידו וזהותו.

ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה אמנם, אך היתה הכרחית. כל צעד אחר היה גוזר את גורלו של הילד. "בחרנו בצעד הזה רק כי ידענו שזו ארץ של יהודים, אבל לא התחברנו לצעד. לא גדלנו בסביבה יהודית והרגשנו מנוכרים לארץ הזו ולדתה. בשנתיים הראשונות נמנענו מלדבר עברית ולא רצינו שום חיבור אל היהדות״ מעידה רות.

הזמן שחלף ריפא מעט את פצעיהם וגרם לרות ולבנה שזכה לשם דוד לנסות להשתלב במקום המגורים החדש. מכרים דוברי צרפתית שהכירה הפנו אותה ליד לאחים, ומשם הייתה הדרך קצרה לחונך בשפה הצרפתית שחובר לו. דוד חש בתחילה רתיעה בשל חששו מחינוך דתי ונוכח ההיסטוריה הכאובה שהייתה מנת חלקו בצרפת, אבל אחרי ששמע מעט והכיר את היהדות, למד לאהוב אותה.

את חגי תשרי האלו, למרות הקורונה והריחוק החברתי חגגו רות ודוד כיהודים כשרים. אנשי יד לאחים ויהודים טובים דוברי צרפתית שמתגוררים באזור מגוריהם דאגו להם לכל צרכי החגים, הגשמיים והרוחניים. החוויה החיובית שהייתה מנת חלקם, הביאו את דוד להחליט כי את הגעתו לגיל 13 הוא רוצה לחגוג כיהודי.

השבוע, בשיתוף פעולה של יד לאחים, בית חב"ד לדוברי צרפתית באזור מגוריו וידידי המשפחה החדשים, הוא חגג את בר המצווה שלו. זו קרה במסיבה קטנה וצנועה בהתאם לנהלים, אבל השמחה וההתרוממות היו גדולים מכפי שניתן לתאר. "סוף סוף הרגשתי שאני חלק מהעם היהודי. דווקא הפשטות והרצינות בהם הכל התנהל גרמו לי להתחבר עוד יותר למסע הרוחני של כל נער יהודי שמתחיל בגיל בר מצווה. בתפילה הראשונה שלי עם התפילין שיד לאחים רכש עבורי, הבנתי את העוצמות של העם היהודי ואת העובדה שאני גאה כל כך להיות חלק ממנו", מעיד דוד בהתרגשות.