הרה"ג רבי שלום דובער ליפשיץ זצ"ל – יו"ר ארגון הפעילים יד לאחים במשך יותר משישים שנה

מסע ההלוויה החל בשעה עשר וחצי בבוקר מביתו אשר ברחוב בית שמאי ברמת גן. משם יצאה ההלוויה לעבר בית הכנסת חב"ד ברחוב עוזיאל ברמת גן, בו כיהן כרב בית הכנסת במשך יובל שנים. ליד בית הכנסת התקבצו רבים מהתושבים וכן כל רבני השכונות שביקשו לחלוק כבוד אחרון לרבה של שכונת הלל ברמת גן עשרות בשנים, אשר הרעיף עליהם מהודו, תורתו ופסיקתו.
לפני המיטה התייצב רבה הראשי של רמת גן, הרב יעקב אריאל, שאמר במילים ספורות: "אנו נפרדים עתה בלב קרוע ומורתח מזקן רבני רמת גן, ואנו מבקשים בשם המתפללים ובשם כל תושבי העיר מחילה וסליחה. אנו בטוחים ומשוכנעים כי בעלותך לעולם האמת, מקבלים את פניך כל אותן מאות ואלפי נפשות שהצלת כל ימי חייך. לך בשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
משם הגיע מסע ההלוויה אל בית המשרדים הראשיים של ארגון הפעילים יד לאחים, ברחוב ירושלים 14 בבני ברק. מאות רבות של מלווים, בראשות גדולי תורה, אישי ציבור, עסקני היהדות התורנית והמון 'עמך' בית ישראל, נדחקו ובאו בשעה זו ללוות את האיש שעמד במשך שנים רבות וארוכות בראש המחנה, כשאלפים של פעילים עברו תחת ידיו וקיבלו ברוחו ובהשראתו את החניכה לפעילות ציבורית על משמר הקודש להצלת אחינו בני ישראל וקירובם תחת כנפי השכינה.

הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, רב מערב העיר ב"ב חבר בית דינו של מרן הגר"ש וואזנר נשא בקול בוכים דברי הספד נרגשים. "עם שקיעתה של שנת תשע"א, שקעה שמשו של הגאון רבי שלום דובער ליפשיץ זצ"ל", קרא הגרש"א שטרן. "הייתה לי אישית הזכות להיות כאן במשרדו ולראות את הכאב הגדול הנסוך בפניו על כל נפש יהודית שרח"ל הלכה לשמד. כמה השקיע ממרצו, מזמנו ומכל אשר לו שלא תאבד שארית ישראל".
בשם עובדי יד לאחים לאלפיהם, בעבר ובהווה, נשא דברי הספד, הרב חיים רוזנר הי"ו, ותיק פעילי יד לאחים, שבמשך שנים רבות עבד יבלחט"א לצדו של הגרש"ב. הרב רוזנר תיאר ברגש רב את תחושת הערבות שהנחיל הגרש"ב לכל אחד מהפעילים ושירטט זיכרונות קצרים מימי הפעולות ההרואיים להצלת יקר מזולל מקרב ילדי העליות השונות, במחנות העולים. באומרו זאת ציטט את הדברים המופלאים שהשמיעו כל גדולי הדור זצוק"ל ושליט"א בשבח מסירות הנפש של הגרש"ב זצ"ל.

הרב רוזנר העלה על נס את העובדה היחודית שהגרש"ב לא נהנה כל ימיו ולו בפרוטה אחת מארגון יד לאחים שבראשו עמד. "כל מטרתו, כל מאווייו, כל ייעודו לא היו – בלתי לה' לבדו".
בין קהל המלווים בלטו בנוכחותם ראש ישיבת פוניבז', הגרב"ד פוברסקי, הגר"נ זוכובסקי ועוד שורה ארוכה של היושבים ראשונה בכותל המזרח של עולם התורה.
משם נמשך מסע ההלוויה לירושלים. לאחר הטהרה, בטרם צאת ההלוויה מבית ההלוויות שמגר, נשא דברי הספד, בקול תמרורים, גאב"ד ירושלים, הגאון רבי יצחק טוביה וייס שליט"א. "הבוקר", פתח הגרי"ט וייס, "נשמע כרוז בחוצות ירושלים: שר וגדול נפל בישראל. רבותיי, אין מדובר בגוזמה שבה נוקטים הבריות לאחר מות יקיריהם. לפנינו מוטל גדול הדור בהצלת נפשות. לא היה כמותו".
במילים נרגשות הפליא הגרי"ט וייס את היכרותו האישית עם הגרש"ב ועם מסכת הפעולות עליהן ניצח לטובת הכלל והפרט, כשהוא קורא, פעם ופעמיים, בבחינת "והחי יתן אל לבו": "חובה להמשיך את הפעולות הללו, הן לעילוי נשמתו והן משום שאין בנמצא שום ארגון אחר שמתעסק בפדיון שבויים ובהצלה משמד – כמו שארגון יד לאחים עושה זה עשרות בשנים".
הגאון רבי יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר, נשא הספד מרטיט כשהוא קורא בקול בוכים: "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". הגר"י אזרחי שרטט את הדרך הקשה שעשה הגרש"ב בארץ לא זרועה, כשליחם האישי של גדולי ישראל, להציל את בני ובנות ישראל מרדת שחת והביע ביטחון עז כי מעשיו הכבירים והנשמות הרבות שהציל מקדמים את פניו בבואו לגן עדן של מעלה.
אחר חצות יום שישי, נטמן הגרש"ב ליפשיץ זצ"ל בחלקת חב"ד אשר במרומי הר הזיתים.

מתולדותיו

הגאון רבי שלום דובער ליפשיץ נולד ברוסיה לפני פ"ג שנים, לאביו הרה"ח ר' ישראל לייב ליפשיץ ז"ל, אשר ממנו ינק מסירות נפש בפועל, עת היה מפיץ תורה במחתרת, חרף קלגסי השלטון הקומוניסטי שרדף את הדת ונוצריה.
בהיותו ילד עלה עם הוריו ארצה. כבר בהיותו צעיר לימים ניכרו בו כישרונות עילויים. הוא היה מהאריות שבחבורה שלמדו בישיבת תומכי תמימים בתל אביב, תחת שרביטם של המשפיע הנודע הגאון רבי חיים שאול ברוק זצ"ל והגרי"ד פוברסקי זצ"ל. משם עבר לישיבת פוניבז' בה עלה ונתעלה והיה ראש לאריות.
המפנה בחייו החל בלומדו בישיבת פוניבז', כאשר בעת שיעורו של הרב מפוניבז', מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, נכנס מדריך עולים ממחנה העולים של עולי תימן בעין שמר וסיפר בקול רועד על השמד שמתבצע בימים אלו לאור השמש, במחנות העולים מתימן שהגיעו זה עתה. הגרי"ש כהנמן זצ"ל שאל מי מהבחורים מתנדב להסתנן לתוך מחנה העולים ולהציל משם את הילדים גזוזי הפיאות אשר מועברים על דתם.

מיידית התרומם ממקום מושבו בחור אחד. היה זה הגאון רבי שלום דובער ליפשיץ שהכריז "הנני". אליו הצטרפו עוד שני בחורים, הגאון רבי שלמה נח קרול זצ"ל לימים רבה של חמד, ויבדלח"ט הגאון רבי יצחק יעקובוביץ, לימים רבה הראשי של הרצליה. השלושה הסתננו למחנה עין שמר ושבו לפנות בוקר כשעמם כמה וכמה נערים שההורים הנרגשים מסרו בידם למען ילכו בדרך ישראל סבא.
הייתה זו הסנונית הראשונה לפעילות שתוך זמן קצר נשאה אופי ומיסוד תחת השם "חברי פעילי המחנה התורתי" לימים "ארגון הפעילים יד לאחים". ומיני אז ניצב הגרש"ב ליפשיץ בראש הארגון, כאשר אסיפות הנהלת הארגון כולן התקיימו בביתו של רבה של בני ברק, הגר"י לנדא זצ"ל.

מאז שנת תש"י היה יד לאחים הארגון היחיד הניצב בחזית המאבק לשמירת הגחלת בקרב העולים מארצות תימן, מרוקו, תוניס, לוב, הונגריה, גרוזיה, פולין ולימים אף מדינות חבר העמים. במרוצת הימים הוקמו שורה של מוסדות לנוער שכל כולם לא היו אלא פרי פעולותיהם של הפעילים בניצוחו האישי של הגרש"ב זצ"ל.
עם השנים הלכו ענפי הפעילות והשתרגו לשורה של פעולות נוספות ובראשן המפעלים "ישיבות לעם" ו"חיזוק הדת" שבמסגרתו יצאו פעילים לערי השדה ולכל המושבים והביאו את דבר היהדות הנאמנה.
במרוצת השנים השקיע הגרש"ב פעולות כבירות להצלת בני ישראל התועים והנידחים מקרב כתות המיסיון ופעולות של פדיון שבויים מטמיעה בקרב עמים זרים ה"י.
בכל אותן שנים היו גדולי ישראל בראשות הגר"א דסלר, הגר"י אברמסקי, הגאון מטשעבין, הגאון מבריסק, כ"ק ה'ויואל משה' מסאטמר ועוד גדולים ורבים מקדמים את פניו של הגרש"ב במאור פנים ומעודדים נמרצות את פעילותו הברוכה ועוקבים אחריה מקרוב.

עד הימים האחרונים עת נפל למשכב המשיך הגרש"ב להיות מנצח ומעורה בכל פרט מעבודת הקודש בקרב פעילי יד לאחים. עשרה ימים לפני פטירתו, בעיצומה של שיחה ערה, קרא באוזני הרב יוסף גנץ, מנכ"ל יד לאחים: "מה עם הקווקזים!" – בכוונו לגורלם התורני של עולי קווקז שנגע מאוד ללבו שאיש אינו שם על לב לגורלם ולעתידם הרוחני.
הותיר אחריו את רעייתו הרבנית תבלחט"א ובניו: בנו ממלא מקומו, הרה"ג ר' ישראל, בנו הרה"ג ר' שמואל, מראשי ישיבת תומכי תמימים במגדל העמק, חתנו הדיין הרה"ג ר' בנימין קופרמן, חתנו הרה"ג ר' שלמה חיים פלדמן, ראש ישיבת תומכי תמימים בחולון, ובתו, ויו"ח ההולכים בדרך ה'.

תנצב"ה ובהמשך פעולותיו הכבירות ננוחם.