כשהם שמחים על פיגועים. מבט מבפנים – ראיון מתוך יומן ערוץ שבע

מתוך אתר ערוץ שבע

הדיווחים על ביטויי השמחה השונים לאחר הפיגוע במתחם שרונה, ביטויי שמחה מהכפרים הערבים ובעיקר בכפר יאטה ממנו יצאו שני המחבלים, מזכירים דיווחים קודמים על חלוקת ממתקים והפגנת שמחה לאחר פיגועים בעבר.

בראיון ליומן ערוץ 7 סיפרה צעירה, ששמה המלא נותר במערכת הערוץ, על החיים בתוך הכפר יאטה. זאת לאחר כארבע שנים בהם התגוררה בכפר לאחר שנישאה לצעיר מוסלמי. בשנים אלו ראתה כיצד נראים ביטויי השמחה הללו על רצח יהודים מבפנים.

"אין מאושרים כמותם ביום שקורה דבר כזה", היא אומרת ומזכירה אירועי חטיפת חייל ופיגועים ככאלה הזוכים לתחושת ניצחון ושמחה בכפר כולו. "מדברים על זה בכל בית. זה נהיה הנושא של כל הכפר, מדברים על זה". גם הצעירה עמה שוחחנו חוותה את הירי באוויר לציון השמחה על פיגועים, "כולם בצהלה ושמחה. גם נשים וגם גברים", היא אומרת ומבהירה כי לא מדובר בשמחתם של בודדים הקשורים בהכרח לפיגוע או לביצוע פיגועים, אלא מדובר בשמחה כוללת של כלל בני הכפר. השמחה אינה משתנה גם כאשר יש סגר על הכפר, היא מוסיפה.

בתקופות של פיגועים, היא מספרת, חוותה מבני משפחתו של בעלה יחס משתנה, "מצד אחד מסתכלים עליי בעין מוזרה שרוצים לרצוח אותי, ומצד שני משבחים אותי על שהייתי שם ועכשיו נהייתי אחת מהם. אבל בסופו של דבר הייתי סובלת הרבה גזענות. הייתי יושבת סגורה בחדר ושומעת אותם מקללים את היהודים. הייתי סותמת את הפה בלי יכולת להגיב".

על תחושות אלה, היא מוסיפה, התווספו תקיפות מצידה של אם בעלה המוסלמי. "תקפו אותי הרבה פעמים, היו הרבה אנשים שהפחידו אותי. אימא שלו קיללה אותי, זרקה אותי יום אחד מהבית עם הילדים ואמרה לי 'תלכי מפה יהודיה, תלכי מפה'".

היחס אליהם, מספרת הצעירה, הלך והחריף ככל שגברו פעולות צה"ל ברצועת עזה, ככל שנפגעו ערבים ובעיקר כאשר נהרג מישהו מהכפר עצמו, "ואז הקללות היו חזקות כל כך… היו מסתכלים עליי כאילו אני אשמה. אם הייתה לה (לאמו של בעלה המוסלמי) אפשרות לתקוף אותי פיזית היא הייתה עושה את זה", אומרת הצעירה המספרת על לילות בהם פחדה ללכת לישון שמא לא תקום בבוקר, ובהמשך שמא ייחטפו ממנה ילדיה.

את ההערות והקללות הייתה סופגת בבית פנימה. בחוץ, בין סמטאות הכפר, לא היה ידוע לתושבים על כך שמדובר ביהודיה. "רוב הזמן לא יצאתי לרחובות, ואם יצאתי קצת אף אחד לא ידע שאני יהודייה. הייתי לבושה כמוהם אז אף אחד לא הבחין בעבר היהודי שלי".

ואיך בכלל מגיעה צעירה יהודייה למצב בו היא נישאת למוסלמי ונקלעת למערכת חיים מורכבת וקשה כל כך? "נסיבות החיים הובילו אותי לזה. עברתי חיים לא קלים. הגעתי אליו בדרך לא דרך וזה מה שקרה לי. לא הבנתי את המשמעות של הכפר יאטה. לא הבנתי לאיפה אני נכנסת. חשבתי שזה כפר רגיל. הייתי עוברת מחסומים בדרך. היו ימים שהייתי מתחננת אליו לצאת ולחזור לאימא שלי. הוא לא היה נותן לי לצאת".

שלושה ילדים נולדו לה בתקופת חייה בכפר וכבר אחרי לידת בתה השנייה הבינה שעליה להימלט מהמקום. היא מספרת על היחס הראשוני שקיבלה לאחר שנישאה לצעיר הערבי. היה זה יחס מאופק כהגדרתה, אך מהר מאוד "התגלו הפנים האמיתיות שלהם. נכנסתי לשם מחוסר ברירה.

"לא הייתי בקשר עם המשפחה או עם יד לאחים. התנתקתי מכולם. הגעתי אליהם כמי שאין לה אבא ואימא, שאין לה אף אחד. היום כשכולם מגנים עליי ומשקמים אותי אין לי מילים להודות קודם לריבונו של עולם שהציל אותי מהחיים האלה, על זה שאני חיה".

בתקופה האחרונה נפגשת הצעירה עם בנות במצבים דומים לזה שבו הייתה בעבר. "הרבה בחורות עוברות או עומדות לעבור את מה שעברתי יש לי את הזכות להזהיר אותן", היא אומרת ומחדדת בביטחון שאין הבדל בין ערבי תושב הרש"פ לערבי ישראלי. "אין הבדל, גם לא הכי קטן, בין בחור עם תעודת זהות כחולה לתעודת זהות פלשתינית. הם מקבלים בבית את אותו חינוך של שנאה ליהודים. אם אתה מוסלמי אתה מתחנך מגיל אפס על שנאת יהודים".

לדבריה סברה בתחילה שהליך ההתאסלמות ימחק את השנאה כלפיה, אך מהר מאוד התבדתה תקווה כשהבינה שעבור בני משפחתו של בעלה היא הייתה ונותרה יהודייה. "כשהגעתי לשם הם הסתכלו עליי כמו אל יהודייה. אימא שלו הייתה אומרת 'תעיפו את היהודייה הזו מהפרצוף שלי'. בכוונה השתמשה במילה 'יהודיה' כדי להוכיח שאני יהודייה ולא משנה מה אעשה תמיד אשאר יהודייה".

את האלימות כלפיה הרגישה הצעירה מכיוון אמו של בעלה המוסלמי ומצידו של הבעל עצמו. "אימא שלו התחילה עם אלימות רצינית. היא הייתה שוברת דברים בבית. היא לא ידעה איך להתמודד איתי. היא לא רצתה אותי אצלה ולי לא היה לאן ללכת. אימא שלי לא קיבלה את זה שאני הולכת עם הבן אדם הזה".

לזאת היא מוסיפה ומציינת כי היא עצמה ספגה את המכות והאלימות גם במקום הילדים שבהם איש לא העז לגעת. "בילדים לא התעללו. ספגתי אני את הכול, את מצבי הרוח שלו ושל המשפחה. הייתי סובלת מכות נורא חזקות. אני לא מאחלת לאף בחורה לעבור את זה".

הדרך החוצה מהכפר יאטה עברה דרך ארגון 'יד לאחים', הארגון שאתו הייתה בקשר בעבר, קשר שנותק על ידיה כי "כנראה היו עוד דברים שהייתי צריכה לעבור כדי למצוא את הדרך שלי…". בשלב מסוים חזרה ויצרה קשר עם פעילה מהארגון וביקשה את עזרתם. "הם ניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית ועוזרים לי. אני בקשר עם אימא שלי בזכותם. הם נשארים איתי בקשר, תומכים נפשית וכלכלית בכל דרך אפשרית".

"לא הייתי צריכה שיחלצו אותי. בורא עולם עזר לי ויצאתי משם. הוא (בעלה המוסלמי) השתכנע. אמרתי שאני הולכת לאימא שלי והוא היה בטוח שלמחרת אחזור, אחרי שהתחננתי בפניו, הייתי מתקשרת לאימא שלי ובוכה. היא הייתה מדליקה עבורי נרות, מתפללת בכותל ומנסה להרגיע אותי שהכול יהיה בסדר, והנה זה קרה".

על מצבה כיום היא מספרת: "ניתקתי אתו כל קשר, החלפתי מספר טלפון. הוא לא יודע איפה אני נמצאת. אין לו אפשרות להגיע לפה כי הוא ללא אישור. הוא לא תושב ישראל אז הוא לא יכול להגיע לכאן. הקשר היה מתנהל רק שם".

ובאשר למפגשיה עם בנות צעירות היוצרות קשר עם צעירים ערבים היא מספרת: "הן חושבות שהן חכמות ו'לי זה לא יקרה' וש'הוא אוהב אותי' ו'הוא דואג לי וייתן לי'. זה שקר מוחלט. הם לא יאהבו, לא מחר ולא מחרתיים, בחורה יהודיה.

"היא תמיד תהיה עבורם שק אגרוף שצריך להשפיל אותה, היא לא בן אדם ואם כבר לקחת בחורה יהודייה אז תעשה ממנה סמרטוט. זו התעללות, אין שום כבוד. לקבל יריקות וקללות על הבוקר עלי, על אימא שלי ועל המשפחה שלי. זה סבל שלא ניתן לתאר".

"רוע המזל של כל הבנות האלה, וגם שלי באותם ימים – גם אני כלולה בזה – הוא שהן רוצות לעבור את זה על הבשר שלהן וחבל. הרבה בחורות רוצות לעבור את זה על הבשר שלהן ורק אז להבין וללמוד את הטעות. עכשיו העיניים שלהן מכוסות בבד כדי שלא תראה שום דבר מסביב, שתחשוב שהכול זה רק הוא…".

להאזנה לראיון מתוך יומן ערוץ שבע לחצו כאן