העובדת הסוציאלית של יד לאחים בטור נוקב: חיסולו של הדו-קיום

חילוץ מאחת מהערים המעורבות

הבנות שאנו מלווים ביד לאחים, מבולבלות. והאמת, שגם אני הצלחתי להתערבב. במבצע האחרון, 'שומר החומות', מצאתי את עצמי, בדיוק ברגע שהקפיצו את אחי החייל, מדברת עם בחורה יהודייה שנמצאת בכפר קאסם.

שבוע לאחר מכן אחי מסמס לי 'הקפיצו אותנו לאום אל פאחם, אל תדאגי', ואני סוערת. אני חושבת על שירן (שם בדוי) אחת המטופלות שלי שגרה בעיר, שאין לה מקום אחר להיות בו עם בנותיה הקטנות. היא לקראת לידה רביעית וחוששת כי אם לא תישאר שם, למרות האלימות, הקושי והסבל, שירותי הרווחה יאיימו לקחת לה את הבנות כי אין לה מקום אחר להיות בו.

אז היא באום אל פחם, ויש עוד מאות ואלפים כמוה בכפרים או בערים מעורבות, בין קודש לחול, בין אמת לשקר, בין צדק לחוסר שוויון, בין הזיכרונות מהחוויות בצד היהודי לבין החוויות השונות בצד האחר.

מהרגע שהתאפשר, חזרנו לפגוש את הבנות אותן אנחנו מלוות בלוד, עכו, חיפה ובערים המופגזות. כשעוד הכול היה מפויח, כשעוד לא פינו את הרכבים השרופים, כשהאש עוד לא כבתה. אני זוכרת את הדרכים, את האימה, את התחושה שכדאי לסגור חלונות בדרך ולהיות ערנית לכל מי שמתקרב לרכב. את ההבנה שאני יוצאת לדרך המסוכנת, הלא ידועה, בה רמזורים שמוטים על הכביש ליד שאריות של סלעים וזוהמה.

דו-קיום קראו לזה פעם? חברים, אתם לא מעודכנים. אנחנו ב-2021, תתקדמו. אם בידיעה, בחור בוחר בבת זוג שמגיעה מדת אחרת, והוא לא מכבד בשום רמה את המקום ממנו היא הגיעה, זו הכחשה ודו פרצופיות. אם גבר בוחר בידיעה אישה שאיתה הוא מוצא לנכון להתחתן ולהביא ילדים, כשהיא לבושה בצורה מסוימת ומאמינה ביהדות או במסורת שבה גדלה, ורק אחרי שהילדים נולדים הוא נזכר לומר לה – 'היהדות היא השטן' אז אני ממשיכה ומציעה להוסיף גם – שקר, בגידה ועיוורון.
ברגע ששני אחים יהודים שפתחו מסעדה בלב העיר העתיקה בעכו שהייתה 'שיא הדו-קיום', נכנסים למחסן של העסק לאחר שהוצת ועלה באש, תוך כדי שמאיימים עליהם בסכינים ומנסים לפרוץ את הדלתות, שום דו-קיום לא נמצא כאן.

זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר. תרתי משמע. החומות נפלו, ואין על מה להגן.

עבורי, זו הייתה מציאות לא הגיונית וכמעט בלתי אפשרית לפגוש את הבנות ולשוחח איתן. לחשוב כיצד להכיל את הרגשות המעורבים שלהן, ושלי בעוד משפחתי גם כן מצויה בקו האש. להרגיש את כאבן, על שינוי הפנים של בן זוגן שהפך מאוהב לאויב, מקורבן (של גזענות לכאורה) לתוקפן. שהפך מאדם שהכיר אישה בידיעה שהיא שונה ממנו, וכעת רק נזכר להבחין בשוני. על בן זוג שחושב שהוא מצליח להפריד בין הבית לחוץ, בין אלו שאומרים לו 'יש לך בוגדת בבית', והוא משיב – 'לא, היא משלנו, היא התאסלמה'.

אני חוזרת לשירן, היא, לא באמת עברה עדיין צד. היא התאסלמה מבחינה טכנית ופורמלית, אחרי שבמקרה הטוב, אמרה איזה חצי משפט שהכתיר אותה כמוסלמית בין רגע, והנשמה שלה, קרועה. היא לא הפסיקה להקשיב לחדשות ברצף, לחשוב על אמה שגרה באשקלון ושוהה במקלט בתקופת המבצע. היא מגנה על הבנות שלה, ומכסה את האוזניים שלהן, היא מפחדת מהשד שעלול לצאת מהבקבוק.

השנאה השקטה הגבירה את הווליום. גם אם היו אלו קבוצות קטנות שעשו את הרעש הגדול, אנחנו לא יכולים לקחת סיכון ולומר לי זה לא יקרה.

אנחנו, כרווקות המחפשות בן זוג, כנשים כהורים המפחדים על עתיד ילדינו, כאזרחים שרוצים לחיות במדינה שהקמנו, אנחנו שרוצים טוב לכולם – מתריעים לפני אסון שצפוי להתממש ולבוא. הבנות שלנו סובלות, הן צריכות בית לחזור אליו וגם אנחנו רוצים וצריכים, בית עומד, יציב ונישא, לא מתנצל ונכלם.

אישה שבוחרת לעצמה דת חדשה או מציאות חדשה, צריכה לכל הפחות, לעשות זאת מבחירה אישית מוחלטת, בה אין לאף גורם השפעה מאיימת עליה. זו בחירה חופשית בעיניי (מלאה ובטוחה) וזו ההרמוניה, בינה לבין עצמה.