רגע לפני שנפלטו לרחוב, הילדים מהכפר הערבי נקלטו בפנימייה מחבקת

תמונת אילוסטרציה

דוד ויצחק (שמות בדויים) נולדו וגדלו בכפר ערבי. בעודם פעוטות הם חולצו עם אימם היהודייה על ידי פעילי יד לאחים ושוכנו בדירות מסתור. יד לאחים תמך בהם כמובן בדרכם החדשה בעזרת עובדת סוציאלית שליוותה את האם ובאמצעות חונכים שליוו את הילדים הקטנים, אבל העובדה שהאם הייתה חלושה וחולנית, נתנה את אותותיה.

למרבה הצער, פנייתה של האם ליד לאחים הגיעה בשלב מאוחר מידי. היא כבר הייתה תשושה נפשית ופיזית מהאלימות רבת השנים ותפקודה בבית היה נמוך עד בלתי קיים. המאמצים הרבים שהושקעו בהם כמו היו לשווא. למרות ההשקעה הרבה והמאומצת הילדים גדלו פרא ולא מצאו את עצמם בבית הספר אליו הוכנסו. העובדה שאביהם הערבי זכה לקבל עליהם משמורת משותפת רק החריפה את הבעיה.

השהיה אצלו מידי פעם, לפי החוק, הפכה למסכת של שטיפת מוח על כך שמקומם בכפר, כמוסלמים בין מוסלמים, ושעליהם לחזור לחיקו ולחיק החמולה העוטפת. הדברים חלחלו לתוכם והם חדלו מלהופיע בבית הספר. "זה לא בשבילנו" אמרו לאימם ההמומה. נשות המקצוע של יד לאחים ניסו לדבר על לבם אולם ללא הועיל.

משכך, אחרי מאבקים קשים עם מחלקת הרווחה, כשאנשי יד לאחים מסבירים להם שהנוהל הקיים רק גורם לילדים להתדרדר ולהפוך לילדי רחוב מוזנחים, הסכימו אנשי הרווחה להעבירם לפנימיה דתית במושב במרכז הארץ. הילדים לא אבו תחילה לעשות זאת אולם סיור בלתי מחייב שערכו במקום שבה את ליבם. המדשאות, משחקי החצר והחברה הרבים, האוכל המפנק והצוות המדהים קנו אותם והם הסכימו לעבור אליו לניסיון בן חודש ימים. האב, שהבין כי הדבר יגרום לילדים להתרחק ממנו התנגד ונלחם, אולם אנשי הרווחה הסבירו ברורות כי זו רווחתם של הילדים שמצאו עצמם נופלים בן הכסאות, קרועים שלא באשמתם בין זהויות ומתגוררים בבית מפורק.

בשבוע האחרון עברו הילדים ללמוד במקום ובחסדי שמיים הם מרוצים מאוד וכבר הביעו את רצונם להישאר בפנימייה בשנים הבאות, עד שיבגרו ויצטרכו למצוא מסגרת לימודית תומכת נוספת שתהלום את מצבם ותמשיך לעטוף אותם ולתת להם את כל מחסורם.