איתקה

בתה של סיליביה (שם בדוי) למשל, חברה בכת בשם 'איתקה' שהגורו שלה, שי אברמוף, מתגורר באחוזת ברק שליד עפולה. סילביה ניתקה קשר עם הוריה לפני כשנה.

סיפורה של הכת התפוצץ לפני כחודשיים, כאשר כמה מנפגעיה עלו לשידור בערוץ הרדיו המקומי וחשפו את סיפורם. ביניהם אם חד הורית שאברמוף הורה לה להפסיק ליטול תרופות נוגדות דיכאון. היא סירבה.

במקביל פנתה אחת הנפגעות למטפל ד"ר גבי זוהר, עובד סוציאלי בהכשרתו, על מנת שיגיש חוות דעת לבית משפט בעניינם של שני קטינים שאביהם חבר בכת ולטענת האם נגרם להם בשל כך נזק נפשי. חלק מאותן משפחות הגיעו אל העמותה לנפגעי כתות.

"השיטה של אברמוף ייחודית. הוא גורו של אחד על אחד", מספרת סילביה. "אין מפגשים קבוצתיים, אלא פגישות פרטניות בלבד. בביתו של ה'תלמיד' ובעלות של 600 ש"ח. בפגישות האלה, בהן הוא מלמד 'שינוי תפיסה ושינוי של אורח החיים' מתנהל אברמוף כשליט כל יכול. ממליץ לאנשים להתגרש, מלמד אותם איך להתנהג עם הילדים שלהם".

כשהבינה סילביה שהבת שלה חברה בכת, כבר היה מאוחר מדי. "הבנו רק כשהקשר התחיל להתנתק". לדבריה, הפסיקה הבת לעבוד ועזבה את בעלה. במקביל, אסרה על הוריה לראות את הנכדים. "אתם אנשי חושך, אתם נגועים ולכן עלולים להזיק, ככה היא דיברה אלינו".

בצר להם, ניסו ההורים לדבר על ליבה אבל הדיבורים רק העמיקו את הקרע. "ניסינו להראות לה שהדרך שלה לא נכונה. התווכחנו. אבל אני הרגשתי כאילו אני מדברת ומתווכחת עם אישה אחרת. כאילו הבת שלי היא רק קליפה ומתחת מסתתר אדם אחר. הפנינו אליה דודים, חברים וקרובי משפחה שידברו אתה ולא עזר שום דבר. היא אמרה שטוב לה. ש'המדריך' רק עושה לה טוב.

חוסר האונים של הורים שבניהם נמצאים בכתות מועצם ומודגש על ידי התגובות מהסביבה הקרובה, שמעצימות את התחושה שהם בודדים בתוך אסונם.

"אני לא מספרת לאף אחד שהבת שלי בכת. אני לא רוצה שירחמו עלי ויגידו שאני מסכנה, ממילא אף אחד לא יכול להבין את הכאב שלי", אומרת גילה.

סילביה: "הסביבה הקרובה חשבה שאנחנו השתגענו. כולם אמרו לנו שאנחנו מגזימים. שלבת שלי יש קריז חולף ושזה יעבור. לא האמינו כשאמרנו שמדובר בכת מסוכנת. אף אחד לא האמין. אף אחד לא הבין כמה זה חמור. עד שהיא עזבה את הבעל והעבודה. זה העצים את תחושת האובדן שלנו. במשך כמה חודשים היינו ממש באבל. הרגשנו עצב איום ואזלת יד".

כשצלצלתי לצורך הכנת הכתבה לביתו של אברמוף, נמסר לי על ידי אשתו שאין הם מעוניינים להגיב לדברים.

מתוך כתבה של איילת קדם באתר מעריב-Nrg