"אנשי יד לאחים הם הוריי החדשים"
-450x616.jpg)
22 שנה הייתי נשואה לערבי מוסלמי.
גדלתי במסגרת משפחתית מאוד רעועה. הוריי היו שרויים כל העת בסכסוכים בינם לבין עצמם. הם לא שמו לב אליי, לא העניקו לי כל יחס ואפילו לא ידעו אם אני הולכת ללימודים. ואז, יום אחד פגשתי בו. הוא זיהה בי את המצוקה הקשה שממנה באתי. הוא הרעיף עלי מתנות, בגדים ותכשיטים. הייתי מאושרת. סוף סוף יש מי שמשקיע בי. כשהוא הציע לי להינשא לו והבטיח לי בית – הסכמתי מיידית. אמרתי לעצמי: מי ירצה להתחתן איתי כשאני באה ממשפחה כזאת.
לאחר הנישואין, שבמהלכם הודיע לי בית הדין המוסלמי כי מהיום ואילך אני מוסלמית, השתנו פניו אליי בבת אחת. הוא הותיר אותי כלואה יום ולילה בבית. כששאלתי אותו לפשר ההתנהגות הזו, הוא אמר לי: זהו. עכשיו את נשואה ואסור לך לצאת. מאוחר יותר הוא החל להפליא בי מכות כל אימת שהחליט שאיני יודעת להכין לו אוכל כראוי.
כשנודע להוריי שנישאתי לערבי, הם ישבו עלי 'שבעה' ומאז לא רצו יותר להכיר בי. הם הורו לאחיי ולאחיותיי לא לדבר עמי ולא ליצור עמי כל קשר. ידעתי שגם אם ארצה ואצליח לברוח, לא יהיה לי לאן. לא היה לי לאן לחזור. לא היה לי איש בעולם מלבד בעלי הערבי.
כשילדתי את בני הבכור, הודיע לי בעלי כי לפי המסורת המוסלמית הילד ייקרא על שם הסבא. כשילדתי את בתי, הוא ובני משפחתו גם קבעו מה יהיה השם אך אני, בבית החולים, בתעודת הלידה, הוספתי גם שם יהודי. עם שובנו מבית החולים, אחותו מסתכלת בתעודת הלידה ומתריסה כנגדו: מה זה? נתת לילדה שלך שם יהודי?
ניסיתי קצת להתגונן באומרי שנתתי לה גם שם ערבי. אך הוא בתגובה התנפל עלי במכות אכזריות. התינוקת הייתה על הידיים שלי וילדי הקט אוחז בי ובוכה בקול והוא מכה אותי באגרופים ובבעיטות. באותה שעה עמדו והביטו במתרחש הוריו, אחיו, אחיותיו. איש מהם לא ניסה להרגיעו ולהצילני או לפחות לקחת את התינוקת מידי. הם רק אמרו לו: תרביץ לה, שתראה מה זה. ואז, כשכולי כואבת, מיוסרת ומושפלת עד עפר, הוא אמר לי: עכשיו תכיני לנו קפה ועוגיות ואחר-כך נראה מה נעשה.
משך כל הזמן הזה ניסיתי לחזור למשפחה שלי אך לא הצלחתי כי המשפחה לא רצתה להכיר בי ולא לשמוע אודותיי. בשלב מסוים, לאחר שכבר ילדתי את ילדי הרביעי, הוא אימץ לעצמו שיטת ענישה חדשה כלפיי. אחת לכמה זמן, הוא היה לוקח את הילדים ומסיע אותם להוריו למשך חודש ימים. זה היה העונש שלי. לא לראות את הילדים.
בשלב מסוים הוא גם החליט שעלי להוליך את הכבשים במעלה ההר. כדי שכולם יראו את היהודייה רועה את הכבשים.
כשהילדים גדלו, הוא רשם אותם לבתי ספר מוסלמים. יום אחד, כשבתי הייתה בת 15, הוא חשד שאני מזכירה לה שהיא בת לעם היהודי ומדברת עמה על כך מאחורי גבו. ואז הוא גמר אומר להוציאה מרשותי. הוא לקח אותה להורים שלו והודיע לי כי הוא מנתק אותה סופית ממני. התקשרתי לשם וביקשתי לדבר עם הבת שלי. אחותו שהרימה את הטלפון, אמרה: על מה את מדברת. אין לך בת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מאוד מבוהלת. חשבתי שהם רצחו אותה. ירדתי לקומת הכניסה של הבית, מבוהלת כולי, ואמרתי לו שאני עומדת על כך שאני רוצה לדעת מה קורה עם בתי. בתגובה, הוא קם ממקומו בחמת זעם, וכשרצח בעיניו, הוא ניגש למטבח ונטל בידיו שני סכינים לשחיטת בקר באורך חצי מטר והחל להשחיזם כשהוא מסנן לעברי: "זה הסוף שלך". הילד הקטן שלי החל לבכות ולצרוח: "אבא, די. אבא, די", אבל הוא היה בשלו. עמדתי על מקומי. הייתי מאובנת מרוב פחד.
באותו רגע פתאום נשמעה צפירה מתמשכת של רכב מחוץ לבית. חבר שלו חיכה לו שייצא אליו. הוא הניח את הסכינים ואמר: תעלי עכשיו למעלה ואחר כך אני כבר אגמור איתך את החשבון.תפסתי את הילד שלי, שמתי עליו מעיל, לקחתי תיק, מבלי לדעת מה יש בו בדיוק וברחתי מהדלת האחורית של הבית. הבית שלנו היה על גבעה ללא כל תשתית של חשמל. רצתי כל עוד נפשי בי מבלי לדעת לאן.
חושך עז שרר בחוץ והוא סיפק לי את ההגנה הטובה ביותר. ידעתי היטב שאין לי משפחה ואין לי שום כתובת לאן להגיע אבל ידעתי גם שעלי לברוח. זהו. אסור לי להישאר כאן יותר. באיזשהו שלב הגעתי לבית ערבי, באמצע שום-מקום. נקשתי בדלת ו'מכרתי' להם סיפור שאילתרתי במקום. ביקשתי שיעשו לי טובה ורק יסיעו אותי לכביש הראשי. הם האמינו לי והסכימו לעשות לי את הטובה הזאת. בכביש הראשי, עצרתי מונית ועמה נסעתי לאחותי בנתניה.
בשעה אחת וחצי לפנות בוקר, נקשתי בדלת של בית אחותי אשר קיבלה את פניי בצורה צוננת והבהירה לי כי אוכל להישאר כאן רק הלילה שכן אינה מחפשת צרות. למחרת, בשש לפנות בוקר, יצאנו. יצרתי קשר עם מוקד חירום לנשים מוכות ונאספנו למקלט לנשים. כשבועיים לאחר מכן, בעקבות התערבות המשטרה, בתי חזרה אליי. כשבתי הגיעה וראיתיה לראשונה, נגלתה לנגד עיניי ילדה מבוהלת ומפוחדת. חודשיים חלפו עד שהיא החלה לדבר שוב. מרוב פחד, היא לא יכלה לדבר. שמונה חודשים התרוצצנו ממקלט למקלט והמצב היה בלתי נסבל.
יום אחד אני רואה מודעה קטנה בעיתון על ארגון יד לאחים שמציל נשים מכפרים ערביים. אני מתקשרת למספר הטלפון שהופיע שם ועונה לי ציפורה. מיד לאחר השיחה, היא מגיעה אלי ואנו נפגשות. היא מעבירה אותנו לבית מלון, ומאז נוצר עמה קשר יומיומי.
יד לאחים שכר עבורי דירה בבני ברק והפעילות המסורות דאגו לצייד את הדירה, בתנור, במקרר, במיטות, במגבות, בשמיכות ובכל טוב. עם ההורים שלי לא היה לי שום קשר אבל קיבלתי אבא ואמא חדשים. הפעילות הנפלאות של יד לאחים.
זמן קצר לפני חג הפסח, שאלה אותי ציפורה, איפה תהיי בחג. אמרתי: אני לא יודעת. היא אמרה לי: את והילדים יוצאים לשבעה ימים לבית מלון. עבורי זה היה כמו יציאת מצרים. קשה לי לתאר את תחושת החירות והדרור שחשתי אחרי כל כך הרבה שנים של סבל ומכאוב שבמהלכן לא אני ולא ילדיי טעמנו טעם של חג.
ב"ה התחלנו להתאקלם בבני ברק וילדיי נשלחו לבתי ספר. ואז, יום אחד, הוא איתר אותנו. הוא ארב לילדה בצאתה מבית הספר וחטף אותה. כשראיתי שהילדה לא מגיעה, הבנתי מיד והלכתי למשטרה. לא היה פשוט להוציא ממנו את הילדה. יד לאחים שכרו עבורי שני עורכי-דין מומחים שהוציאו צו להוצאת הילדה. חלפו חודשיים עד שהילדה חזרה ועוד זמן רב חלף עד שהיא השתחררה מהטראומה שחוותה.
לפני כשנה, תודות למאבקים משפטיים לא קלים שניהלו אנשי יד לאחים, קיבלתי מהבעל הערבי גט רשמי. הבן הקטן שלי (ראו תצלום) חגג לאחרונה את בר המצווה שלו. ב"ה הוא יצא מהכפר בהיותו ילד קטן כך שהוא מרגיש את עצמו יהודי לכל דבר. הקשר עם שני הבנים שלי שנותרו בכפר הערבי נותק ולא יכולתי יותר ליצור עמם קשר.
אני עצמי מודה לה' על היום שבו הכרתי את יד לאחים וקיבלתי משפחה מחדש. עם זאת, אני יודעת שעדיין יש נשים רבות יהודיות הכלואות וסובלות בכפרים הערביים. אני פונה אליכם מעומק לבי, אנא, עזרו גם להן לצאת מהשבי.
מכיר אישית את הסיפור
הרה"ג רבי שמואל אליהו שליט"א רבה הראשי של צפת
"אני מכיר את סיפורה האישי הכואב של שרה מקרוב. כמו כן, הייתי עד למספר רב של מקרים של הצלת בנות ישראל שנפלו שבי בידי נכרים באזור צפת. הנחישות שבה פעלו במקרים אלו אנשי יד לאחים, תוך כדי חשיבה על כל פרט ופרט, מעוררת בי הערכה גדולה כיוון שמדובר כאן בהצלת נפשות כפשוטו ממש. בשביל פעילות כזאת של פדיון שבויים, כאשר צריך, מותר למכור ספר תורה".
