הפעל עצור
  • לא מוותרים

לוח החודש - מפעל ההלכה הקיים למעלה מחמישים שנה

יוצא לאור ע"י ארגון פעילים "יד לאחים"
הלכות החודש

טבת

 

               

 

 

 

לנוהגים בשיטת מרן המחבר זצ“ל
[ההלכות בתוך סוגרים מרובעים הן כפי דעת הרמ“א וכמנהג האשכנזים]
המולד: ליל חמישי שעה 4 ו- 52 דקות ו- 7 חלקים.
תחילת זמן קידוש לבנה למנהג ספרד: ליל שישי אור לח' בטבת
סוף זמן קידוש לבנה: ליל שישי אור לט"ו בטבת עד השעה 22:50. מי שלא קידש עד אז יכול לקדש בלי ברכה עד השעה 4:30 לפנות בוקר

יום ששי א' בטבת - ו' דחנוכה - ראש חודש: ערבית: כבכל ראש חודש, ומוסיפים "על הניסים".

שחרית: אחר העמידה אומרים הלל שלם ואחריו קדיש תתקבל. ומוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון שלשה קרואים בקריאת ראש חודש: לכהן עד "רביעית ההין", ללוי עד "ונסכה", ולשלישי "ובראשי חדשיכם". בס"ת השני קוראים לרביעי בפרשת נשא "ביום הששי", ואומרים חצי קדיש.


מוסף: מתפללים מוסף של ראש חודש, ומוסיפים "על הניסים".
שבת קודש פרשת מקץ - ז' דחנוכה - ב' בטבת: הדלקת נר חנוכה: זמן הדלקת נרות חנוכה ביום זה הוא 25 דקות לפני שקיעת החמה (ראה טור ראשון) משום שהיום ערב שבת. וצריך לדאוג שיהיו הנרות גדולים כך שיספיקו לדלוק עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים (בערך 5.30), ומיד אחר הדלקת נר חנוכה מדליקים נרות שבת.
מן הראוי להכין שמן ופתילות בערב שבת להדלקת הנר במוצ"ש, בכדי שיוכל להדליק מיד עם בואו מבית הכנסת.


מנחה ערב שבת: תפלת מנחה כרגיל בערב שבת, ולאחר מנחה (ולמנהג האשכנזים קודם "עלינו") מדליקים בבית הכנסת נר חנוכה (אך צריך ליזהר שלא ידליקו הנרות אחר שקיעת החמה. ואם מתפללים מנחה מאוחר, ידליקו הנרות קודם מנחה).


ערבית: אין אומרים "במה מדליקין" [והאשכנזים אומרים]. קודם ערבית אומרים הספרדים "מזמור שיר חנוכת". מתפללים תפלה של שבת ואומרים "על הנסים".


שחרית: בתפילת העמידה אומרים "על הנסים". אחרי חזרת הש"ץ אומרים הלל שלם. קדיש תתקבל. ומוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים שבעה קרואים בפרשת מקץ, ואומרים חצי קדיש, וקוראים בשני למפטיר בפרשת נשא "ביום השביעי", ואומרים שוב חצי קדיש [והאשכנזים אינם אומרים]. מפטירים "רני ושמחי" (זכריה ב, יד) עד "חן חן לה" (ד'ז). [אין אומרים "אב הרחמים" והזכרת נשמות].


מנחה: מזכירים "על הנסים" ואין אומרים "צדקתך".


יום ראשון ג' בטבת - זאת חנוכה: ערבית מוצש"ק: אין מאחרים להתפלל כבכל מוצאי שבת. קודם ערבית אומרים הספרדים "מזמור שיר חנוכת", ומתפללים עמידה ומוסיפים "על הנסים". קודם "עלינו" מדליקים בבית הכנסת נרות חנוכה ומברכים שתי ברכות (ללא "שהחינו"), ואח"כ מבדילים. הדלקת נרות בבית מיד אחרי מעריב, אך תחילה מבדילים ואח"כ מדליקים [ויש מהאשכנזים שנוהגים להדליק תחילה ואח"כ להבדיל].


שחרית: כבכל ימי חנוכה, וקוראים שלשה קרואים מ"ביום השמיני" עד "כן עשה את המנורה" בפרשת בהעלותך.
יש לשרוף את השמן והפתילות שנותרו מנר חנוכה. אך אם התנה שאינו מקצה למצווה את השמן והפתילות, אינו צריך לשורפם , ורשאי להשתמש בהם.


שבת קודש פרשת ויגש - ט' בטבת: מפטירים: "ויהי דבר ה' " (יחזקאל לז, טו) עד "בתוכם לעולם" (סוף הפרק). קודם מוסף מכריזים על צום עשרה בטבת שיחול למחרת [והאשכנזים אינם מכריזים]

 

 

 יום ראשון - צום עשרה בטבת


יום תענית ציבור זה הוא אחד מארבעה צומות שתקנו הנביאים (זכריה ח) מפני הדברים הרעים שאירעו בהם לאבותינו. ביום זה העשירי בטבת התחיל המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר וחילו שנמשך עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית מקדשנו ויהודה הלכה בגולה.


התענית ביום זה חובה, ולא יקלו בתענית אלא חולה (אפילו אם אין בו סכנה), מעוברת או מיניקה. מכל מקום גם הפטורים מלצום, אין להם להתענג יותר מדי ביום זה באכילה ושתיה. וכן יש לחנך את הקטנים שיש להם דעת להתאבל, שיאכלו מאכלים פשוטים בצום, ולא יתענגו בממתקים.
צ"ל: זמן איסור אכילה ושתיה מתחיל מעלות השחר (5:23 בבוקר).


חייב כל איש לשום אל לבו ביום זה ולפשפש במעשיו, ולשוב בתשובה, כי אין העיקר התענית אלא שהיא הכנה לתשובה.

 

 

 

 דיני תפילת עננו
בתפילת העמידה של שחרית אומרים "עננו" בברכת "שמע קולנו" בלא סיום הברכה, ואם שכח - יאמר "עננו" אחרי "אלקי נצור" לפני "יהיו לרצון". ואם כבר אמר "יהיו לרצון", אומר עננו לפני שיעקור רגליו ובלא סיום הברכה. ואם כבר עקר רגליו - אינו חוזר. [והאשכנזים נוהגים שאין היחיד אומר "עננו" בשחרית אלא במנחה].


הש"ץ אומר "עננו" כברכה בפני עצמה בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו", ואם שכח לאומרה בין גואל לרופא - אם נזכר לפני שאמר "ברוך אתה יי" מברכת "רפאנו", חוזר לומר "עננו"; ואם נזכר לאחר שכבר אמר "ברוך אתה יי" אומר "עננו" בברכת שמע קולנו.
אם אין בבית הכנסת לפחות שבעה מתענים, יאמר גם הש"ץ "עננו" בברכת "שמע קולנו" כיחיד. לא ירד לפני התיבה מי שאינו מתענה, אך אם כבר ירד, יאמר "עננו" בחזרה בברכת "שמע קולנו", ולא בין גואל לרופא, ולא יאמר "ביום צום תעניתנו", אלא "ביום צום התענית".

 

 

סליחות וקריאת התורה: לאחר חזרת הש"ץ אומרים תחנון, נפילת אפים וסליחות המיוחדות ליום זה ["אבינו מלכנו"]. אם יש חתן או מילה וכדומה בבית הכנסת, שאין אומרים תחנון, מכל מקום אומרים את הסליחות. [והחתן או בעל המילה לא יאמר הסליחות, והקהל מקצר בסליחות].
אחרי הסליחות מוציאים ספר תורה וקוראים ג' קרואים בפרשת "ויחל". ונכון שיהיו בשעת קריאת התורה עשרה מתענים שלא שמעו עדיין קריאת התורה, אולם אם אין עשרה מתענים בבית הכנסת, די בשבעה מתענים לקריאת התורה; אבל אם אין אפילו שבעה מתענים, לא יוציאו ספר תורה.
מי שאינו מתענה אינו עולה לתורה ביום התענית. וכהן שאינו מתענה, יצא בשעה שקורא הגבאי לכהן, ויקראו במקומו לישראל. ונכון גם שלא יקרא בתורה מי שאינו מתענה.
אחרי קריאת התורה - חצי קדיש, אשרי, ובא לציון וכו'. והספרדים אומרים מזמור "אלוקים אל דמי לך" (תהלים פג).


מנחה: רבים נוהגים ללבוש טלית ותפילין (כשהם מתענים) לתפילת המנחה, כדי להשלים מאה ברכות היום. ואומרים אשרי, חצי קדיש, וקוראים ג' קרואים בפרשת "ויחל" כבשחרית. ואין אומרים חצי קדיש אחרי קריאת התורה, אלא אחרי "יהללו" לפני תפלת עמידה [והאשכנזים קוראים הפטרת "דרשו יי בהמצאו"]. בתפילת העמידה אומרים "עננו" (ודיני "עננו" - כבשחרית). ואין להתפלל מנחה בעוד היום גדול אלא סמוך לשקיעה [והאשכנזים מקילים בזה].
הכהנים נושאים כפיהם במנחה, [וכשמתפללים מנחה גדולה אין הם נושאים כפיהם], וכהן שאינו מתענה לא יעלה לדוכן כשיש כהן אחר בבית הכנסת. לפני עלינו אומרים הספרדים "תפלה לעני" (תהלים קב).
ונכון לגבות צדקה מן הצבור כמאמרם ז"ל "אגרא דתעניתא צדקתא" (שכר התענית - צדקה).
מי ששכח שתענית היום ואכל או שתה, ונזכר לאחר מכן - חייב להשלים שאר היום בתענית. ומי ששכח שתענית היום ובירך על האכילה או השתיה ונזכר בתענית לפני האכילה או השתיה - יאכל פחות מכזית או ישתה פחות ממלא לוגמיו (כ - 40 גרם למבוגר בינוני, וקטן פחות מזה), ויש לו דין מתענה לכל דבריו.
יום זה נקבע על ידי הרבנות בארץ ישראל כיום הקדיש הכללי לקדושי השואה שלא ידוע יום מותם, ולומדים משניות ומתפללים לעילוי נשמתם. השם יקום דמם!


שבת קודש פרשת ויחי - ט"ז בטבת: מסיימים ספר בראשית ואומרים "חזק חזק ונתחזק", והעולה לתורה לא יאמרהו, שאין להפסיק בין הקריאה לברכה. מפטירים "ויקרבו ימי דוד" (מלכים - א ב, א) עד "ותכון מלכותו מאד" (פסוק יב).


יום חמישי כ"א בטבת: החל מיום חמישי זה נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתענות כל יום חמישי של פרשיות שובבי"ם (ראשי תיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים). (ויש המתענים בשני וחמישי). ואם יש עשרה מתענים, נוהגים כבכל תענית ציבור, קוראים במנחה "ויחל", ואומרים "עננו" בלחש ובחזרת הש"ץ. (והמתענים צריכים לקבל את התענית ביום רביעי בעת תפלת המנחה, ואם שכח יכול לקבלו כל זמן שלא שקעה החמה).


שבת מברכים
שבת קודש פרשת שמות - כ"ג בטבת: מפטירים "דברי ירמיהו" (ירמיהו א, א) עד "תבא אליהם נאם יי" (פרק ב, פסוק ג) [והאשכנזים מפטירים "הבאים ישרש יעקב" (ישעיהו כז, ו) עד "ונוקשו ונלכדו" (כח, יג) ומדלגים וקוראים בפרק כ"ט פסוקים כב - כג].

ראש חדש שבט יהיה ביום שבת קודש, ומולדו: יום שישי שעה 5 ו- 36 דקות ו- 8 חלקים [אין אומרים "אב הרחמים" והזכרת נשמות].


יום חמישי כ"ח בטבת: הנוהגים להתענות בערב ראש חודש מקדימים התענית ליום זה כיון שערב ראש חודש חל ביום שישי. ואומרים תפלת יו"כ קטן (מוקדם) אך אומרים תחנון במנחה.

 

הלכה למעשה

הלכות מצות "פדיון הבן"

מצות הפדיה
א. כתוב בתורה (במדבר יח. טו – טז): ”אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש, עשרים גרה הוא“ ומכאן נלמדת החובה על כל איש לפדות את בנו הבכור בכסף, ולתת את הכסף לכהן.

מיהו בכור?
ב. בכור שאמרה תורה הוא הבן הראשון של האם, אם לאשתו היו כבר ילדים כשהיתה נשואה לבעל אחר, אף שבן זה הוא בכור לאביו, אינו חייב בפדיון.
ג. נשא אשה שניה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שתלד יהיה חייב בפדיון אע“פ שלאביו יש כבר ילדים מאשתו הראשונה
ד.ילדה בלידה הראשונה בת, אינה חייבת בפדיה, והבן שנולד אחריה אינו בכור ואינו חייב בפדיון.
ה. מי שנולד בנתוח קיסרי אינו חייב בפדיון, ואף מי שיוולד אחריו גם אם נולד כדרכו אינו חייב לפדות.
ו. אם הולד הראשון היה נפל אינו חייב בפדיון, וגם הבא אחריו פטור, אך יש לשאול שאלת חכם מהו ”נפל“ לענין זה.


מי חייב בפדיון
ז. כל איש מישראל שאינו כהן או לוי, הנשוי לאשה שאינה כהנת או לויה, חייב לפדות בנו.
ח. אם האב כהן או לוי, ואפילו אם הוא ישראל אבל אשתו היא בת כהן או בת לוי, פטור הוא מפדיון בנו.
ט. חובת האב לפדות את בנו, ואין האם חייבת בכך. מת האב ולא פדהו, חייבים בית הדין לפדותו, לא פדוהו בית הדין, חייב לפדות את עצמו כשיגדל.


זמן הפדיון
י.חיוב פדיון בן מתחיל אחר שעברו שלשים יום שלמים משעת הלידה, וכשהגיע זמן זה מצוה לפדותו מיד.
יא. אם נולד בלילה, כך שהשלושים יום מלאו לו בלילה, נוהגים להמתין עד היום לעשות את הפדיון, אך אם נתעכב מאיזו סיבה שהיא ולא פדה ביום השלושים ואחד, יפדה בלילה ולא ימתין עד הבוקר.
יב. מלאו השלשים יום בשבת או בחג, אין לפדותו עד מוצאי השבת והחג, וכשתצא השבת יפדהו מיד ולא ימתינו עד הבוקר.
יג. מלאו השלשים יום בחול המועד, פודים מיד, ואין להמתין עד אחרי החג.
יד. מת הבן (רח“ל) לפני שמלאו לו שלשים יום אין חייב בפדיון. ואפילו אם נתן האב כסף לכהן, יחזירנו לו.
טו. רצה לפדות את בנו קודם שמלאו לו שלשים יום, יאמר לו בעת שיתן לו הכסף, שהפדיון יחול אחרי שימלאו שלשים יום.


במה פודין?
טז. מצות הפדיון היא בחמשה סלעים של התורה, שערכם בכסף שלנו משתנה מדי זמן, ויש על כן לברר בכל פעם את ערך הכסף אפשר להשיג מטבע מיוחד של פדיון הבן, שהיא מטבע מכסף טהור במשקל 101 גרם כסף טהור.
יז. אין לפדות בקרקעות ובתים ולא בשטרות וכן לא בהמחאות (צ‘קים).


סדר הפדיון
מצוה לעשות סעודה בעת הפדיון, ונוטלין ידים ומברכים המוציא, ואחר כך מביא האב את בנו הבכור לפי הכהן, ומודיע לו שהוא בכור ונוהגים לומר בלשון זו:
זה בני בכורי הוא פטר רחם לאמו, והקדוש ברוך הוא צוה לפדותו שנאמר ”ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא“, ונאמר (שמות, יג, ב) ”קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא“.
אחרי שהודיע לכהן כי בן זה בכור הוא, שואל אותו הכהן אם כבר ילדה אשתו לפני כן, וכשתענה האם בשלילה, יביא האב את כסף הפדיון ואת הבן ויניחם לפני הכהן, והכהן ישאלנו:
במאי בעית טפי (במה אתה רוצה יותר) ליתן בנך בכורך שהוא פטר רחם לאמו, או בעית (או שמא רצונך) לפדותו בעד חמש סלעים, כדמחיבתא מדאורייתא (כמו שנתחייבת מהתורה)?
אבי הבן עונה על דברים אלו ואומר:
חפץ אני לפדות את בני, והילך (והא לך) דמי פדיונו כדמחיבתי מדאורייתא (כמו שנתחייבתי מהתורה).
האב מברך ברכת ”אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון הבן“, וברכת ”שהחיינו“ ומכוון לפטור גם את הכהן, ומיד אחרי שיגמור האב לברך יתן את הכסף לכהן, והכהן יברך על כוס יין ונוהגים שיקח הכהן את הכסף בידיו, ויוליכנו על ראשו של הבן ויאמר:
זה תחת זה, זה חלוף זה, זה מחול על זה, ויכנס זה הבן לחיים טובים, לתורה וליראת שמים, יהי רצון שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ונאמר אמן.
אחר כן מניח הכסף מידיו, ומניח ידו על ראש הבן ומברכו:
ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. יברכך ד‘ וישמרך. יאר ה‘ פניו אליך ויחנך. ישא ד‘ פניו אליך וישם לך שלום. ד‘ שומרך ד‘ צלך על יד ימינך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ד‘ ישמרך מכל רע ישמור את נפשך מעתה ועד עולם, אמן.
אם אין יין יש לעשות את הפדיון לפני הסעודה, ולברך על כוס של משקה אחר.

 

 

 
עשרה בטבת
יום זה הוא היום הבולט ביותר בחודש זה. ביום זה התחיל המצור על ירושלים ובו התחילה הפורענות.

”ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים, ויחן עליה, ויבנו עליה דיק סביב. ותבא העיר במצור, עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בתשעה לחדש, ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר...“ (מלכים-ב כה). ומאז נקבע יום עשרה בטבת כצום על חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל.

אולם לא הצער והאבל הם עיקרה של התענית, אלא עיקרה של התענית הוא לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ולזכור מעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם הצרות, ובזכרון דברים אלו נשוב להיטיב דרכינו הרעים. וכמו שכותב הפוסק הגדול הרמב“ם בהלכות תעניות: ולכן חייב כל איש לפשפש במעשיו ולשוב בהם באותם הימים, ואין התענית אלא הכנה לתשובה, כמו שכתוב באנשי נינוה: ”וירא יי את מעשיהם“, ואמרו חז“ל ”וירא את שקם ותעניתם“ לא נאמר, אלא ”את מעשיהם“.

תרגום השבעים
בימי בית שני היו ישראל משועבדים בתחלה למלכות פרס. משנפלה מלכות פרס, ירשה מלכות יון את מקומה, וישראל נשתעבדו ליוונים. אחד ממלכי יון ותלמי שמו, ביקש תואנה להתעלל בתורת ישראל וחכמיה, וציוה על החכמים לתרגם את התורה ליונית.

אלמלא ביקש לו תואנה, היה מתחלה מגלה לחכמים את רצונו ומתיעץ עמהם איך לתרגם, ובמקומות שיש ספק איך לתרגם - שיקבצו כולם יחד ויתרגמו את המלה בצורה אחרת; אולם הוא לא התיעץ עם החכמים ואף לא הודיעם.

יום אחד קרא לשבעים ושנים זקנים ופיזרם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם. נכנס אצל כל אחד ואחד ואמר לו: כתוב לי תורת משה רבכם. ומספרת הגמרא במסכת מגילה: נתן הקב“ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו לדעה אחת. וכשבדקם תלמי לא נמצא כל שינוי בין התרגומים, אפילו באותם המקומות שנתכוונו הזקנים לשנות התרגום, שינו כולם לאותו דבר.

נביא כאן מספר דוגמאות מהשינויים ששינו הזקנים ונתכוונו כולם כאחד.

כתבו ”ויכל אלהים ביום הששי“, במקום ”ביום השביעי“ - שלא יאמר תלמי: עשה מלאכה בשבת. כתבו ”את צעירת הרגלים“, במקום ”את הארנבת“ (ויקרא יא) מפני שלאשתו של תלמי קראו ארנבת, וכדי שלא יאמר: שחקו היהודים והטילו שם אשתי בתורתם. וכן עוד הרבה שינויים.
 


הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד
יד לאחים – לא מוותרים על אף יהודי - טל: 03-6154100